הליך ליישוב סכסוך במשפחה – מה זה, ולמי זה מיועד

הליכי גירושין וסכסוכים משפחתיים כרוכים לרוב במתחים קשים, הוצאות גדולות והשלכות כואבות על כל בני המשפחה. מתוך הבנה זו, בישראל קיים מנגנון מיוחד בשם "הליך ליישוב סכסוך במשפחה", שנועד לתת לזוגות ומשפחות הזדמנות לפתור את המחלוקות ביניהם בדרכי שלום לפני שהם צוללים לעימות משפטי. הליך זה – המעוגן ב"חוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה" – הפך משנת 2016 לשלב חובה מקדים לכל הגשת תביעה בענייני משפחה.

במאמר שלפנינו נסביר מהי מטרת ההליך ומדוע המדינה יזמה אותו, מתי חייבים להתחיל בו ביחידת הסיוע (רמז: כמעט תמיד לפני תביעה), נפרט את עיקרי החוק המסדיר את הנושא, נתאר מהן פגישות מהו"ת וכיצד הן מתנהלות, נבחן תוצאות אפשריות – האם ההליך יכול להוביל להסכמות או לא, ומה קורה אם הוא נכשל, נסביר את מושג עיכוב ההליכים בתקופת ניסיון הפשרה, מה קורה כשפג הזמן הזה, האם וכיצד ניתן בכל זאת לנקוט צעדים משפטיים דחופים במקביל להליך, ולבסוף נדון בעניין ייצוג ע"י עורך דין ביחידת הסיוע ובחריגים בהם למרות ההליך אפשר להגיש תביעות מיד.

מה מטרתו של הליך ליישוב סכסוך במשפחה?

מטרת ההליך ליישוב סכסוך היא בראש ובראשונה למנוע פנייה מיותרת ומתלהמת לבתי המשפט בסכסוכי משפחה, ולעודד את בני המשפחה לפתור את המחלוקות ביניהם באמצעות דיאלוג, גישור והסכמה. הרעיון בבסיס החוק (שנקרא גם "חוק גישור חובה במשפחה") הוא שסכסוכי משפחה שונים מסכסוכים עסקיים: יש בהם רגשות, יחסים מתמשכים (למשל, הורים יצטרכו לשתף פעולה גם אחרי הגירושין), ופנייה מיד לערכאות משפטיות רק מחריפה את הקונפליקט. רבים מוצאים שאם יושבים לדבר בתיווך אנשי מקצוע, אפשר להגיע להסכמות מבלי לקרוע את המשפחה לגזרים בהליכים משפטיים ארוכים. הליך יישוב הסכסוך מעניק אפוא הזדמנות לצדדים: לעצור, לנשום, לקבל מידע על התהליך, להבין את ההשלכות של מאבק משפטי ולשקול ברצינות אלטרנטיבות כגון גישור, טיפול משפחתי, או הסדרים זמניים בהסכמה.

במילים פשוטות: המטרה היא לחפש שלום לפני מלחמה. החוק מבוסס על ממצאים שמלחמות גירושין פוגעות אנושות בילדים ובבני הזוג עצמם (אפילו במנצחים לכאורה). המדינה רוצה לחסוך לעצמה גם עלויות של דיונים עמוסים בבתי משפט, ולהפנות יותר משאבים לפתרונות מהירים ומוסכמים. אם בני זוג יכולים בעזרת עזרה מקצועית להגיע להסכם גירושין, זה עדיף לא רק להם אלא גם למערכת המשפט.

בנוסף, ההליך נועד לספק תמיכה: לא אחת צד אחד ממהר לתבוע והשני בהלם, לא מבין מה זכויותיו, אולי חשש כלכלי וכו'. יחידת הסיוע אמורה גם להעריך מה מצב הצדדים – למשל, האם יש אלימות? האם אחד נזקק לסיוע רגשי? – ולהפנות לגורמים מתאימים.

חשוב להדגיש: הליך יישוב הסכסוך אינו נועד לכפות על אנשים להשלים בכל מחיר, וגם לא נועד לעכב לנצח מתן סעד משפטי. הוא נועד לתת חלון זמן קצר (תחילה 45 ימים, ניתן להארכה מוגבלת) לניסיון כנה בהסכמה. אם זה לא עובד – הצדדים משוחררים להמשיך בבתי המשפט.
כך או כך, גם אם הסכסוך יגיע בסוף לשופט, הצדדים מגיעים אליו יותר מיודעים, לעיתים כבר עם הסכמות חלקיות (למשל הסכמה על משמורת אבל לא על רכוש), מה שמצמצם את היקף ההתדיינות.

מתי נדרש להתחיל בהליך ביחידת הסיוע?

על פי החוק (שחוקק כהוראת שעה ב-2014 והוארך בהמשך דרך קבע), כל מי שרוצה להגיש תובענה בענייני משפחה מחויב קודם להגיש "בקשה ליישוב סכסוך" ולהשתתף בהליך ביחידת הסיוע. כלומר, ברוב המכריע של המקרים לא ניתן ישר להגיש תביעה לגירושין, מזונות, משמורת, רכוש וכו' – קודם יש לפתוח תיק יישוב סכסוך.

החובה חלה על סכסוך בין בני זוג נשואים, בני זוג לשעבר, הורים וילדים ואף בין אחים על רקע משפחתי – כמעט כל סכסוך משפחתי אזרחי. שני תנאים: שהצדדים הם בני משפחה כהגדרת החוק, ושהם שניהם גרים בישראל (אם אחד בחו"ל, החוק לא חל).
יש חריגים בודדים (שנפרט בהמשך) בהם לא חייבים להגיש בקשה לפני התביעה, בעיקר מקרים דחופים או אלימות חמורה. אבל ב-95% מהמקרים, תביעת גירושין או משמורת תתקבל על ידי בית המשפט או בית הדין רק אם קודם התקיים הליך יישוב סכסוך.
למעשה, עצם הגשת הבקשה ליישוב סכסוך "תופסת" את הערכאה – מי שהגיש בביהמ"ש או ברבני, לשם משתייכת הבקשה.
מתי צריך להגיש? בכל עת שמתגלע סכסוך רציני: אם זוג מדבר על גירושין – הצד שיוזם ילך קודם ליחידת הסיוע. אפילו אם שניהם מסכימים להתגרש, עדיין הם צריכים לעבור דרך היחידה (אלא אם באו כבר עם הסכם מוכן, אז יכולים לבקש פטור).
החוק מחייב גם סכסוכים כספיים בין בני זוג (אם רוצים לתבוע פירוק שיתוף בדירה, חייבים לפני כן יישוב סכסוך).
גם סכסוך על מזונות ילדים – אותו כנ"ל.

בעצם, כל מי שילך לעורך דין לומר "אני רוצה לתבוע את אשתי על X" – עורך הדין יאמר: "טוב, נגיש בקשה ליישוב סכסוך".
בפועל, הגשת הבקשה היא צעד טקטי במירוץ הסמכויות: נדרש להגיש אותה לפני שמגישים תביעות, ומי שעושה זאת ראשון בוחר את הערכאה. לכן, ברגע שצד חושד שהשני עומד לתבוע, הוא ממהר מתי שצריך.

יודגש שהחובה חלה כאשר שני הצדדים גרים בארץ. אם למשל שניהם אזרחי ישראל אך גרים בחו"ל, אפשר ישירות בבית משפט – החוק חל רק אם שניהם כאן וזמינים ליחידות הסיוע.
במקרה שהצדדים כבר באמצע דיונים (החוק יחסית חדש) – עדיין השופט יכול בכל שלב להפנות את הצדדים ליחידת סיוע, גם בלי קשר לחובה הראשונית.

לכן, התשובה: בכל פעם שקיים סכסוך במשפחה ורוצים לפנות לערכאות – מתחילים בבקשה ליישוב סכסוך ביחידת הסיוע הצמודה לבית המשפט לענייני משפחה או לבית הדין הדתי (רבני, שרעי וכו').

חוק הסדר התדיינות במשפחה

החוק הרשמי: חוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראת שעה), התשע"ה-2014, שנכנס לתוקף ביולי 2016 (הוארך וכעת כמעט קבוע). החוק קובע:

• כל מגיש תובענה בענייני משפחה חייב לצרף אישור שהגיש בקשה ליישוב סכסוך ושחלפה התקופה הקבועה.
• בעת הגשת בקשה, מעוכבים כל ההליכים המשפטיים בנושא הסכסוך לתקופה מסוימת (60 יום + אפשרות הארכה 15). כלומר, בתקופה הזו חל "עיכוב הליכים" – שום צד לא יכול להגיש תביעות מהותיות.
• מטרת התקופה הזו לאפשר קיום פגישות מידע, היכרות ותיאום (מהו"ת) ביחידת הסיוע – עד 4 פגישות כאלה.
• החוק מפרט מקרים דחופים בהם על אף העיכוב ניתן לפנות לבית משפט לסעדים זמניים (למשל להגן על ילדים, למנוע הברחת נכסים וכו').
• החוק מדגיש שההליך חסוי (דברים שייאמרו ביחידה לא יכולים לשמש בבית משפט, כדי לעודד פתיחות).
• הצד שהגיש את הבקשה ראשון, לאחר סיום ההליך, יש לו יתרון: יש לו 15 יום להגיש תביעות לפני השני (מה שנקרא "זכות קדימה").
• החוק קובע שהצדדים לא חייבים להיות מיוצגים בפגישות הראשונות, ועורכי דין אף לא נוכחים בפגישה הראשונה.
• יחידת הסיוע מוסמכת להמליץ לביהמ"ש להאריך את תקופת הקפאת ההליכים במקרה הצורך בהסכמה, או לקצרה אם יש סיבה (למשל אם ברור שאין תקשורת).
• אם אחד הצדדים לא מופיע למפגשים, בית המשפט יכול להטיל עליו הוצאות ואף למחוק בקשתו ולשלול זכותו להגיש תביעה ראשון.

בשורה התחתונה, החוק הוא "גמילה מהאינסטינקט המשפטי" – קודם כל תדברו, אחר כך תתבעו.

כיום, כל עורכי הדין והצדדים כבר מודעים – זה פרוצדורה שגרתית. מגישים טפסים (די פשוטים) – ללא פירוט דרישות, רק פרטים בסיסיים של הצדדים ונושאי הסכסוך בכלליות.

לכן, אפשר לומר שהחוק שינה את תרבות הגירושין בארץ: יש ירידה במספר התביעות המתנהלות, ועלייה בסיומי סכסוך בהסכמה. יחידות הסיוע מדווחות על אחוזים לא מבוטלים של זוגות שמגיעים להסדר או לפחות מסכימים ללכת לגישור פרטי.
החוק הוא "הוראת שעה" כדי למדוד הצלחה, אבל הוא כבר הוארך, מה שאומר שמאמינים בו.
גם שמו "חוק להסדר התדיינויות" – מחליף גישה: לא ישר לריב, נסו להסדיר.

פגישות מהו"ת

"מהו"ת" = מידע, היכרות ותיאום. אלו הן הפגישות שמקיימת יחידת הסיוע עם הצדדים במסגרת הבקשה ליישוב סכסוך.
על פי התקנות, עד 4 פגישות כאלה יכולות להתקיים במהלך תקופת עיכוב ההליכים (בדרך כלל מסתפקים ב-1 עד 2 במרבית המקרים).

מה קורה בפגישות?

1. הזמנה לפגישות מהו"ת: לאחר הגשת הבקשה, המזכירות שולחת לשני הצדדים הזמנה לפגישה ראשונה ביחידת הסיוע ליד בית המשפט או בית הדין שבו הוגשה הבקשה. ההזמנה היא מחייבת, כמו זימון לדיון בבית משפט. כלומר, אם צד לא מגיע ללא סיבה, הדבר עלול לפגוע בו (בית משפט רשאי להטיל קנס או לתת לצד השני אור ירוק להגיש תביעות מייד).
2. פגישה ראשונה: מתקיימת לרוב תוך 2-3 שבועות מהגשת הבקשה. נכחים בה רק בני הזוג ועובדת סוציאלית (או מטפלת משפחתית) של יחידת הסיוע. לפי הנחיות, עורכי הדין לא נכנסים לפגישה הראשונה. המטרה היא שהצדדים ידברו בחופשיות ללא עו"ד וללא עימות משפטי.
   הפגישה אורכת בערך שעה.
   בתחילתה, העובדת הסוציאלית תסביר את מטרת המפגש, תוודא שכל צד מבין שלא דנים לגופו של הסכסוך (לא מחלקים כאן רכוש), אלא מנסים להבין את מצבם ולראות איך אפשר לעזור. היא גם תבהיר שהדברים חסויים ולא יועברו לשום שופט.
   לאחר מכן היא עשויה לבקש מכל צד לתאר בקצרה מה הביא אותם הנה – למשל, "מה לדעתך הקושי? מה היית רוצה שיקרה?". זה מאפשר להתרשם. לפעמים, אם רואה עוינות גדולה, תקיים חלק מהמפגש בנפרד עם כל צד (מה שנקרא פגישות נפרדות, כדי שכל אחד ידבר בחופשיות).
   
3. המפגש הראשון כולל מתן מידע: העובדת תסביר להם אילו אפשרויות עומדות בפניהם. למשל:
   1. הליך גישור – פנימי ביחידה (היחידה לא ממשיכה לגשר בעצמה, אבל יכולה לקיים פגישות נוספות) או חיצוני (מפנים אותם לרשימת מגשרים או עו"ד מגשרים שהיחידה ממליצה עליהם).
   2. הליך טיפולי – אם הבעיה נראית עיקרה תקשורתית או רגשית, אולי יציעו להם יעוץ זוגי (אם עדיין לא החליטו סופית להתגרש) או הורות משותפת.
   3. מידע משפטי כללי: לפעמים ינתנו נתונים כמו איך בית משפט נוטה לפסוק במצבים דומים (כדי שיבינו מה הציפיות הריאליות).
   4. הסבר על השלכות הסכסוך על הילדים: הרבה יחידות מראות לצדדים כמה קשה לילדים כשהורים נלחמים, מתוך תקווה שזה ירכך אותם לשתף פעולה.
   5. העובדת גם תשאל מה כל צד ירצה – למשל, האם יש נכונות לגישור? לפעמים אחד הצדדים יגיד "כן, נשמע לי שווה לנסות", והשני – "אין סיכוי, אני רוצה בית משפט". המשך ההליך יותאם לכך.
4. פגישות המשך: אם בפגישה הראשונה שני הצדדים מסכימים לנסות הליך חלופי (גישור, הסכם וכו'), ייתכן שיתקיימו עוד פגישות מהו"ת ביחידה. למשל, יכולים לזמן אותם לעוד מפגש שבו כבר ידונו יותר בפרטים: אולי יתחילו דיון בגוף המחלוקות, או יעזרו להם לערוך הסכם זמני (נגיד, בתקופת ההקפאה: האב יוכל לראות את הילדים כל סופ"ש שני, האב ישלם כך וכך זמנית). זה נקרא הסכם ביניים שיחידת הסיוע יכולה לעודד – כדי שלא ירוצו לבית משפט בינתיים.

אם הצדדים מעוניינים בגישור, לרוב היחידה לא עושה את הגישור בעצמה (הם עמוסים ולא ממשיכים איתם לאורך זמן), אלא ימליצו לפנות למגשר חיצוני (לעיתים מופעל דרך הרווחה מרכז גישור קהילתי, או באופן פרטי – תלוי נכונות לשלם וכו').

היחידה כן יכולה להיפגש איתם כדי לעזור לתאם – למשל, אם מחליטים ללכת לגישור פרטי, יבקשו מהיחידה להאריך את העיכוב הליכים בעוד 60 יום, כדי לתת זמן לגישור. בית המשפט בד"כ יסכים אם היחידה ממליצה והצדדים מסכימים.

אם אחד הצדדים לא הופיע לפגישה הראשונה, היחידה תזמין שוב (אם מסרב גם אז – תדווח לבית המשפט).

מטרות מהו"ת כפי שהגדיר החוק

• מתן מידע על ההליכים המשפטיים והשלכותיהם על המשפחה (שיבינו שזה לא פיקניק בבית משפט).
• היכרות והערכה: העובדת מכירה את הצדדים כדי להעריך צרכיהם ורצונותיהם, וכן את טובת ילדיהם.
• סינון צרכים: למשל, אם מזהה שהאישה חוששת מאלימות – אולי יסייעו לה להגיש בקשה להגנה במקום. או מזהים ילד במצוקה – מערבים גורמי רווחה לילדים.
• הצעה לדרכים חלופיות: כמו גישור, טיפול, הסכמי ביניים.

בזמן הזה עורכי הדין ברקע מייעצים ללקוחות, אך כאמור, הפגישה הראשונה ללא עורכי דין.

בהמשך, ניהול פגישות מהו"ת:

בפגישה הראשונה – ללא עו"ד.

מהפגישה השנייה ואילך – הצדדים רשאים להגיע עם עורכי הדין שלהם אם רוצים. בפועל, אם עברו לגישור חיצוני – כבר עורכי הדין לא מעורבים ביחידה. אבל לעיתים היחידה עושה "פגישה רביעית" עם עו"ד, כדי לגבש הסכמות במסמך רשמי.
הכלל שהעו"ד לא נכח בראשונה נועד למנוע אווירה של עימות משפטי מהרגע הראשון.
חובת הופעה: הזמנה ליחידת הסיוע כמוה כהזמנה לבית משפט – חייבים להגיע. מי שלא מגיע, מסכן את עצמו:

אם המבקש לא מופיע, בית משפט יכול למחוק את בקשתו ואז הוא איבד זכות הקדימה שלו.

אם המשיב לא מופיע, בית המשפט יכול לתת אישור למבקש להגיש מיד תביעות (כלומר, לפטור מהמשך המתנה) ואפילו להורות שהוא ישלם הוצאות.

כמובן, אם יש סיבה מוצדקת להעדר (מחלה), יתאמו מחדש.

יחידת הסיוע יכולה גם בהמשך להחליט שמקרים מסוימים לא מתאימים לגישור (למשל אלימות חמורה – הם יכתבו דו"ח שההליך הופסק כי לא מתאים). אז הם מעבירים הודעה לבית המשפט להמשיך מיידית.

משך ההליך ליישוב סכסוך

החוק אמר 60 יום מתחילת בקשה, עם אפשרות להארכה 15 יום ביוזמת יחידה (אם לא סיימו פגישות). לאחר מכן 15 יום לצדדים להודיע אם רוצים להמשיך בהליך חלופי עוד 60 יום (מרצון, מה שנקרא "הליך חלופי בהסכמה" – למשל גישור חיצוני). אם הודיעו שרוצים – עיכוב ההליכים מוארך אוטומטית ב-60 יום נוספים. סה"כ עד ~135 יום (4.5 חודשים) של הקפאה אם שני הצדדים זורמים.

אם אחד לא מסכים להמשיך אחרי הפגישות, אז בסוף 60 או 75 יום, תקופת העיכוב נגמרת ועוברים לליטיגציה.

יחידת הסיוע בסוף ההליך נותנת לצדדים טופס: "הודעת הצדדים על החלטתם בעניין הליך יישוב סכסוך" – הם מסמנים: א) מעוניינים להמשיך בהליך חלופי (גישור וכו'), או ב) לא מעוניינים.

אם בחרו להמשיך, הם יכולים עדיין בכל רגע לעצור ולומר "לא עובד, נגיש תביעות". אבל מרוויחים זמן אם זה מתקדם.
בקיצור, פגישות מהו"ת הן הלב של ההליך – מפגש אנושי, לא שיפוטי, שנועד לפתוח ערוץ הידברות.

תוצאות אפשריות של הליך ליישוב סכסוך

להליך יישוב הסכסוך יכולות להיות מספר תוצאות:

1. הסכמה מלאה והסכם: התוצאה האופטימלית – בני הזוג (או המשפחה) מצליחים לגבש הסכמות בכל הנושאים. לעיתים זה קורה ממש במסגרת פגישות יחידת הסיוע (נדיר לגמרי כי הזמן קצר שם), ולרוב דרך הפנייה להליך גישור חיצוני או משא ומתן בין עורכי דין. אם כך, הם מנסחים הסכם גירושין מפורט (או הסכם מזונות/משמורת אם זה רק הנושא), ויגישו אותו לאישור בית המשפט. 
   במקרה כזה, ההליך עבד "כמו שצריך" – לא יוגשו תביעות כלל אלא בקשה לאשר הסכם.
   ההסכם חוסך זמן, כסף ועגמת נפש. בית המשפט או בית הדין יאשרו וייתנו גט.
   לפי דיווחי משרד המשפטים, אחוז מסוים (כ-30% מהפניות) מסתיים בהסכמה (מלאה או חלקית) בלי התדיינות נוספת.
2. הסכמה חלקית: ייתכן והצדדים הגיעו לכמה הבנות, אך לא לכולן. למשל, מסכימים על משמורת ילדים אבל לא על חלוקת רכוש.
   גם זה הישג – יצמצם את הנושאים שבמחלוקת.
   בתרחיש כזה, לאחר תום ההליך, אחד הצדדים (הראשון) יגיש תביעות בנושאים שעדיין שנויות במחלוקת.
   עניינים שהוסכמו – אפשר או לעגן בהסכם חלקי או לכתוב בפרוטוקול יחידת הסיוע שהצדדים מסכימים בינתיים ל-X, וכשייפתח הליך משפטי יבקשו לתת לזה תוקף.
   לדוגמה, אם סיכמו זמני שהות לילדים – גם אם יחלו התדיינות רכוש בבית משפט, את עניין הילדים אולי לא יצטרכו להביא לשופט (חוסך).
3. אין הסכמה – כשלון התהליך: זו תוצאה נפוצה – הם השתתפו בפגישות אך לא הצליחו לגשר על הפערים (או שאחד לא רצה לנסות בכלל). במקרה כזה, בסוף התקופה מגישים יחידת הסיוע (או המבקש) הודעה שאין הסכם.
   ואז:
   המבקש (פותח הבקשה הראשון) מקבל 15 ימים לנצל את "זכות הקדימה" ולהגיש את תביעותיו לערכאה.
   לאחר 15 יום, גם הצד השני יכול להגיש כל תביעה שירצה (אם הראשון לא הגיש או לגבי נושאים שהוא לא הגיש).
   למעשה, הסכסוך חוזר לפסים משפטיים רגילים, עם כתבי תביעה, הגנה וכו'.
   אמנם התהליך לא הניב שלום, אבל גם במקרה זה לא היה לחינם: הצדדים לפחות קיבלו קצת מידע על המצב, אולי הפגישות עזרו להם לצמצם טיפה את המתח או להבין את האחר.
   יש ערך בכך שהם ניסו. ואם אחד סתם מרח - לפחות רק בזבזו 3-4 חודשים ולא מיד שנים בבית משפט.
4. הפנייה להליך חלופי חיצוני (גישור) תוך עיכוב מתמשך: לפעמים, בסיום פגישות ביחידה, הצדדים אומרים: "כן, אנחנו רוצים גישור פרטי, וכבר קבענו מגשר". במקרה כזה, הם יודיעו שהם מעוניינים בהליך חלופי בהסכמה.
   אז בית המשפט מעכב את האפשרות לתביעות לתקופה נוספת (עד 60 יום).
   בתקופה הזו הם מגשרים – זה בעצם המשך ישיר של הליך יישוב הסכסוך רק מחוץ לכותלי בית המשפט.
   תוצאה אפשרית כאן: או שיגיעו להסכם בגישור (ואז כמו אופציה 1, הסכם); או שהגישור ייכשל, ואז אחרי עד 60 יום הללו ייפתחו תביעות.
5. הפנייה להליך טיפולי/ייעוצי: לפעמים יחידת הסיוע מזהה שהצדדים לא בהכרח נחושים להתגרש, ואולי טיפול זוגי יכול לעזור.
   אם שניהם מסכימים לנסות טיפול זוגי – יכולה יחידת הסיוע לסכם איתם שהם ילכו לטיפול (אצל מטפל שמחוץ ליחידה בדר"כ) ולבקש מבית המשפט להאריך את הקפאת ההליכים בהתאם.
   אם זה מצליח – אולי בכלל יחליטו לא להתגרש כעת. אם לא, אז יחזרו להגשת תביעות מאוחר יותר.
   יש גם אפשרות להכווין אותם להדרכה הורית (אם הבעיה העיקרית היא מחלוקת על גידול הילדים) וכן הלאה.
6. אי הופעה ופתיחת מסלול משפטי מיידי: תרחיש אפשרי הוא, למשל, האישה הגישה בקשה, הבעל מסרב להגיע לפגישות. אם הוא לא מופיע, יחידת הסיוע תדווח זאת אחרי הניסיונות שלה. בית המשפט עשוי להחליט "ההליך נכשל עקב אי הופעת המשיב" ולתת לתובעת אור ירוק להגיש תביעות מיד, אף לפני תום 60 הימים.
   ייתכן גם שיטילו עליו הוצאות.
   זוהי תוצאה – לא רגילה – אבל חוקית: כשהליך נכשל בגלל אי שיתוף פעולה.
7. הפנייה להליכים מקבילים: במקרים מסוימים, יחידת הסיוע יכולה לאבחן צורך בצעדים מקבילים: למשל, אם גילו חשד לאלימות חמורה, עשויים להמליץ לאישה לפנות מיד לבית משפט לצו הגנה (זה מחוץ להליך, אבל קורה במקביל). ההליך יכול להמשיך בנושאים אחרים.
   או אם רואים שהבעל מסתיר נכסים, יגידו לאישה – כדאי שתשקלי לבקש צווי מניעה על חשבונות.
   אלה לא בדיוק "תוצאות" אלא צעדי משנה.

בגדול, המטרה שהתוצאה תהיה לפחות החלטה מודעת: או שהם מסכימים איך להתקדם בלעדי בית משפט, או שמבינים שאין ברירה אלא בית משפט.

אין מצב לפי החוק שבו יישוב הסכסוך נמשך ללא סוף ומונע צדק – יש גבולות זמן.

מנקודת מבט הפרט: הטוב ביותר, אם אפשר, לצאת עם הסכם הוגן. אחרת, לפחות לצאת עם מידע ותובנות.

מה קורה כאשר הליך ליישוב סכסוך נכשל?

כאשר ההליך לא מוביל להסדר, ובתום תקופת עיכוב ההליכים (או קודם אם היחידה דיווחה על כישלון מוקדם) לא מושגת הסכמה להארכה – אז פשוט מאוד: השערים נפתחים להליכים משפטיים רגילים.

בפועל: היחידה תנפיק "אישור" או תעביר דיווח לבית המשפט/בית הדין כי ההליך הסתיים ללא הסכם.
לאחר קבלת האישור הזה, הצדדים רשאים להגיש את כתבי התביעה שלהם.

יש לזכור את הסעיף בחוק: למגיש הבקשה הראשון יש זכות ראשונים ל-15 יום.

ניקח דוגמה: הבעל הגיש בקשה ליישוב סכסוך בבית הדין הרבני. עברו 60 ימים, הם לא הסכימו על כלום בפגישות. ביום ה-61, בית הדין ייתן לו (כי הוא המבקש) 15 יום להגיש את תביעותיו (למשל תביעת גירושין, משמורת וכו' לבית הדין). אם הוא עושה זאת, הוא "נועל" את הסמכות באותם עניינים ברבני.

אחרי 15 יום (ביום 76 למשל), אם הוא לא הגיש – אז זכותו הבלעדית פגה, ומעכשיו גם האישה יכולה להגיש. היא אז יכולה לבחור בית משפט למשפחה ולהקדים אותו אפילו.

אם הבעל הגיש חלק (נניח, גירושין וכרך משמורת, אבל לא מזונות ילדים) – האישה אחרי 15 יום יכולה להגיש מזונות ילדים בבית משפט.
כך שהכישלון משנה את שלב המירוץ לסיבוב הבא.

עוד מה שקורה: ברגע שההליך נכשל, יחידת הסיוע מסיימת מעורבותה הפעילה. התיק נסגר ביחידה.
אפשרות: לפעמים גם כשאין הסכם, הצדדים הבינו ששווה לנסות גישור פרטי, ואז יודיעו "מעוניינים בהליך חלופי" – ואז אין כישלון אלא ממשיכים. אם לא הודיעו, נחשב נכשל.

מה היחידה מעבירה הלאה?

• הם לא מעבירים תוכן שיחות (חסוי).
• כן מעבירים טופס סטנדרטי: או "הליך יישוב סכסוך לא הביא להסדר" (בלי פירוט) או "צדדים החליטו לפנות לגישור" (ואז לא נכשל אלא בהסכמה).
• במקרים חריגים, אם למשל היה אירוע אלים ביחידה או הם חוששים לשלום ילד, הם עשויים לפנות בדיסקרטיות לגורם מתאים (למשל עו"ס להגנת הילד). אבל זה לא חלק מההליך הרשמי.

מנקודת מבט של הצדדים, ברגע שזה נכשל הם לרוב מיד פונים לעורכי הדין להכנת כתבי תביעה. למעשה, עורכי הדין כבר התכוננו מראש – הרבה פעמים עם תביעות מוכנות במגירה, ממתינים ליום שאפשר להגיש.

ברגע שמותר, תתחיל סאגה משפטית: הגשת כתבי טענות, בקשות ביניים וכו'.
היה רצון בחוק המקורי שהצדדים יודיעו לפחות 5 ימים לפני תום התקופה אם רוצים להמשיך בהליך חלופי. אם לא הודיעו – מניחים שלא רוצים (כישלון).

צדדים לא מחוייבים להגיע להסכמה – החוק מכיר בכך.
מה שאולי יקרה: אם הדיונים המשפטיים מתקדמים, תמיד אפשר לחזור לגישור. בתי המשפט עדיין יכולים בהמשך לעודד הסכם (אך זה ביוזמתם או בהסכמת הצדדים).
אבל לפחות נתנו סיכוי הוגן לשלום, ועכשיו עוברים למחלוקת.

השלכות הכישלון על הליך המשפטי:

ההליך המשפטי שייפתח מתנהל רגיל, מלבד מה שלמדו במפגשים:

אם היו נושאים שהם פתרו או הקלו, אולי ישפיע בעקיפין.

אם צברו קצת אמון (או להיפך, הבינו שאין סיכוי) – זה גם חשוב.

וגם – ביהמ"ש כעת מודע שהם כבר ניסו. פחות יגידו להם "לכו תדברו". לפעמים עדיין כן, אבל לפחות ניסו.
בקצרה, כשנכשל, חוזרים למסלול ליטיגציה, פשוט שלב דחוי.
טרם חקיקת החוק, היו מתחילים את הליטיגציה מיד. עכשיו דוחים אותה קצת, בתקווה שבינתיים אולי יתייתר חלק.

עיכוב הליכים בעת הניסיון ליישוב הסכסוך

"עיכוב הליכים" הוא מרכיב מרכזי בחוק. משמעותו: מרגע הגשת בקשה ליישוב סכסוך, מוקפא לחלוטין האפשרות של שני הצדדים להגיש תביעות מהותיות בעניינים שהסכסוך נוגע להם, למשך תקופה מוגדרת.
התכלית: ליצור "איזור סטרילי" ממהלכים משפטיים עוינים, כדי שהצדדים יוכלו לנסות להגיע להבנות בלי לחץ של תביעות תלויות ועומדות, צווים, והחרפת סכסוך.
החוק קובע כמה פרקי זמן:

60 ימים ראשונים מיום הגשת הבקשה – עיכוב מלא (אלא אם קוצר או הוארך כפי שנפרט).

ניתן להאריך ב-15 ימים נוספים בצו שיפוטי (למשל, אם יחידת הסיוע לא הספיקה לקיים פגישות, או אם הפגישות בעיצומן וצריך עוד קצת זמן, יחידת הסיוע יכולה לבקש).

לאחר מכן, אם הצדדים הסכימו על הליך חלופי, יש עיכוב נוסף של עד 60 יום (בממוצע נותנים 60 אם הצדדים ממשיכים בהידברות/גישור).

בסך הכל, כאמור, עד 135 יום של עיכוב הליכים.

במהלך עיכוב ההליכים:

• אסור לפתוח תביעות: אף צד לא יכול להגיש תביעה בענייני נישואין, מזונות, רכוש, משמורת וכו' בבית משפט או בית דין, מלבד החריגים. אם ינסה – המזכירות תדחה כי תראה שיש בקשה ליישוב סכסוך פתוחה (הם מנהלים מערכת מעקב).
• אסור לבצע הליכי הוצאה לפועל שנוגעים לסכסוך (למשל, אם הייתה תביעת מזונות קודמת, ואחד רצה לנקוט הליך – גם את זה מעכבים זמנית).
• סעדים זמניים/דחופים:
  
  • החוק כן מתיר, למרות העיכוב, להגיש בקשות דחופות (אפילו ללא הבקשה ליישוב סכסוך) בנושאים הבאים:
    
  • טיפול רפואי פסיכיאטרי דחוף בקטין בהיעדר הסכמה.
    
  • הוצאת דרכון/אישור יציאת קטין לחו"ל לפעילות חינוכית (דחוף, כגון מחנה).
    
  • בקשה דחופה בענייני מזונות זמניים או הבטחת קשר בין הורה לילד, אם המתנה לפגישות תגרום נזק ממשי.
    
  • "גירושין דחופים" – למשל מצב שהבעל גר בחו"ל ובא לביקור קצר בארץ, רוצים לנצל ולגרש מיד – מאפשרים להגיש תביעת
  • גירושין דחופה למרות העיכוב.
    
  • בקשת צווי עיקול או יציאה מהארץ (כדי למנוע הברחת רכוש או חטיפת ילדים).
    
  • בקשה של אישה במקלט לנשים מוכות להחזיק ילדיה עמה (ברור שמצב חירום).
    
  • בקשה דחופה לרישום ילד לבית ספר סמוך לתחילת שנת הלימודים (אם מתגרשים, וכד').
    
    
    במקרים אלה, מותר – אפילו לפני שהגשת בקשה ליישוב סכסוך – להגיש בקשה דחופה. בפועל, נוהגים כך: מגישים בכל זאת בקשה ליישוב סכסוך (כי זה תנאי גם לבקשות דחופות) ואז מיד בקשה דחופה במסגרת תיק קיים. חוק קבע שטפסי בקשות דחופות כוללים שאלה "האם רוצים גם יישוב סכסוך בעניין זה?" ואם כן, אז לאחר מתן סעד דחוף אולי גם שולחים יחידת סיוע.
  • בית משפט יקבע בבקשה דחופה תוך 14 יום.
    לדוגמה: אישה מגישה בקשה ליישוב סכסוך, בו-זמנית מגישה "בקשה דחופה למזונות זמניים" כי אין לה להאכיל ילדים בתקופת ההמתנה. בית המשפט רואה שאם תחכה 3 חודשים זה אסון, אז מאפשר לדון במזונות זמניים חרף העיכוב, בתוך 14 יום יתנו החלטה (ואכן שופטים מקיימים דיונים כאלה).
    או: אב חושש שהאם תיקח ילדים לחו"ל לפני סיום ההליך – יבקש צו עיכוב יציאה לקטינים (וזה אחד הסעדים הדחופים המותרים).
    כל זה נועד לאזן – לעכב הכל, אך לא במחיר סיכון או עיוות.
    אם אין מקרים חריגים – העיכוב למעשה גושפנקה לשני הצדדים "אי אפשר לרוץ לבית משפט עכשיו, אז בואו ננצל את הזמן לבירור ענייני".

אגב, גם ביחידת הסיוע מודיעים להם: "יש לכם עיכוב הליכים עד תאריך X, אתם לא יכולים לתבוע עכשיו". כך מסירים חשש של צד אחד שהשני ינצל את זה לרעתו (אלא אם חריג, ואז יידעו גם).

כאשר העיכוב מסתיים, המזכירות מקבלת אסמכתא (מהיחידה) ואז מוכנה לקבל כתבי תביעה.
בתקופת העיכוב, חלה גם הקפאת מצב בדברים כמו סמכות: מי שפתח הבקשה שמר זכותו לקנות סמכות איפה שפתח – ובן הזוג לא יוכל בינתיים לרוץ לערכאה אחרת ולהקדימו. כלומר, עיכוב + זכות הקדימה מגנים מפני מרוץ כפול תוך כדי (אחרת, מה היה מונע מהצד השני ללכת לבית הדין המתחרה ולהגיש גם? החוק עונה על זה – לא יכול, כי אסור תביעות).
לכן, עיכוב ההליכים הוא סעיף קריטי להצלחת המנגנון: הוא מוריד להבות, מחייב המתנה, ומעניק זמן להתקרר ולדבר.

מה קורה בתום תקופת עיכוב ההליכים

כאשר מסתיימת תקופת עיכוב ההליכים (בין אם לאחר 60/75 יום, או לאחר 105/135 יום אם הייתה הארכה מרצון), המצב הוא: אין יותר מניעה להגיש תביעות משפטיות.

ההליך היחידי שנמשך הוא אם הם בחרו בהסכמה להמשיך בגישור – אז בעצם אוטומטית קיבלו תוספת זמן (60 יום) של עיכוב. אם גם זה עבר – הכל פתוח.

אז מה קורה בפועל:

• הצד שהגיש הבקשה ראשון, כפי שציינו, מקבל יתרון זמן של 15 יום (החוק קובע 15 יום).
  המשמעות: אם הוא רוצה, עליו תוך אותם ימים לעמול עם עו"ד ולהגיש תביעותיו לערכאה שבה נפתח התיק יישוב סכסוך. אם יפספס, אין עליו סנקציה, רק שהוא מאבד את ההקדמה.
  בתום 15 הימים, אם הראשון הגיש תביעות על כל העניינים – השני כבר לא יכול להגיש אותם בערכאה אחרת (הסמכות נקבעה). אם הראשון הגיש חלק – השני יכול כעת להגיש את היתר איפה שנוח לו.
  בית המשפט עוקב? בפועל, הצדדים ועורכי דינם מודעים, ובדר"כ הראשון לא יחמיץ ההזדמנות אם אכפת לו המירוץ.
• אם משום מה לא הגיש – השני החל מיום 16 חופשי להגיש איפה שרוצה (יכול בעצמו לבחור בית דין/משפט).
• אם שניהם לא הגישו – אולי זה סימן שהשלימו או מוותרים, אבל אם ירצו אחר כך, יצטרכו לפתוח שוב בקשה חדשה (אם עברה חצי שנה).

קביעת סדר ההליכים: כשהתביעות מוגשות, מתחיל ההליך המשפטי כרגיל: בית המשפט/בית הדין קובע מועד דיון, הצד השני יגיש תשובה וכו'.

שימור ההסכמות או הסדרי ביניים: אם במהלך תקופת ההקפאה הצדדים הסכימו על סידור זמני (למשל, האב ישלם X בחודש כמזונות זמניים בהסכמה או הילדים אצל אמא רוב הזמן) – יש אפשרות לבקש מבית המשפט לתת לזה תוקף. לפעמים מגישים "הסכמה חלקית" בתחילת ההליך.
אם לא – אז הצד הרוצה יגיש בקשות לסעדים זמניים (למשל מזונות זמניים) כעת במסגרת התביעות. בית המשפט ידון כעת בהם.

דו"ח יחידת הסיוע: בדרך כלל היחידה לא מגישה לבית המשפט כל דו"ח תוכן. אבל אם היה מקרה חריג, אולי יצרפו המלצה טכנית (למשל "מומלץ למנות אפוטרופוס לילד עם צרכים" או משהו).
לעיתים, שופטים מבקשים מהעו"ס יחידת סיוע – אם כבר הכירה את המשפחה – להישאר זמינה להמשך (למשל להכין תסקיר משמורת). ואז היא עוברת כעו"ס לסדרי דין.

האם ניתן להאריך עוד את העיכוב?

רשמית, אם חלפו המקסימום ימים, אין עוד עיכוב. הצדדים יכולים בהסכמה לבקש עוד – אבל החוק תחם. בפועל, אם שניהם ממש רוצים עוד גישור, הם פשוט לא מגישים תביעות וממשיכים לגשר. החוק רק אומר שמהיום ה-136 הם רשאים לתבוע – אבל לא חייבים.
כך, יכול להיות שבלעדית, הם ממשיכים מרצון לגשר עוד חודשיים. הם פשוט לא מגישים תביעות, ולא קורה כלום.
רק כדאי לשים לב: אם אחד מתחרט, הוא יכול לפתע להגיש – אין שוב עיכוב.

גישור במסגרת תביעה: גם לאחר שהתביעות הוגשו וההליכים מתחילים, תמיד אפשר לעצור ולהגיד "רגע, אולי נחזור לגישור". בתי המשפט תומכים ויעודדו זאת. הם גם יכולים להפנות שוב ליחידת הסיוע במהלך המשפט, אם חושבים שיש סיכוי להסכם.
אז תום עיכוב ההליכים אינו תום הסיכוי לשלום, רק סיום השלב המובנה.

אווירה: לעיתים העובדה שהתקופה עברה בלי תוצאות מסמנת עלייה במתח – כי כעת "יוצאים לקרב". אבל לפחות זה לא נפל עליהם ביום בהיר אחד – הייתה תקופה להתכונן נפשית, לגייס מידע, אולי ניסו ללא הצלחה.
לעיתים דווקא הכישלון יכול להוביל אחרי כמה דיונים כן להתפתחות הסכם (כי מבינים כמה זה קשה והיו יותר קרובים בהתחלה).
לכן, סיום עיכוב ההליכים הוא נקודת מפנה:
או – "לא עזר, עכשיו נילחם",
או – "ניסינו, לא הצליח, אבל לפחות צימצמנו"
– תלוי זוג.

מן הצד הטכני: בית המשפט לא צריך לתת צו "הסתיים עיכוב" – זה אוטומטי, אבל יש בתי משפט שקובעים ישיבת תזכורת לאחר 60-75 יום, ושם אם עו"ד אומרים לא הגיעו להסכמות, השופט יגיד: אוקיי, אתם רשאים להגיש כתבי טענות עד X (ומסדיר סמכויות).
בבתי הדין הרבניים, יש הליך דומה: הבקשה במערכת, אחרי זמן הרבני יסגור אותה. גם שם נדרשים להגיש תביעות אחרי פקיעת הזמן.

חשוב: אם אחד הצדדים לא ניצל זכותו תוך 15 יום ובן הזוג השני הקדים אותו – ההשלכות רציניות בסמכות. זו טעות שאסור לעשות אם יש עדיפות ערכאה.

אנשים לפעמים עושים זאת בכוונה: למשל, אישה פתחה בבימ"ש (כי רוצה שם), הבעל חיכה 15 יום ואז הגיש ברבני. הוא ניסה להעביר סמכות בדרך עוקפת. אבל לפי החוק, אם היא פתחה בבימ"ש, הסמכות שם והוא לא יכול ברבני (הבקשה שלה קובעת).
כמובן, יש מורכבויות – אבל העיקר: בתום העיכוב, מתחילים ההליכים המשפטיים כרגיל, עם אותם כללים.

ייצוג על ידי עורך דין ביחידת הסיוע

במהלך ההליך ביחידת הסיוע, סוגיית הייצוג על ידי עורך דין מעניינת. החוק והתקנות קובעים במפורש:

לפגישת המהו"ת הראשונה עורכי הדין אינם משתתפים. הפגישה היא בין הצדדים עצמם (וייתכן שגורם מקצועי נוסף מיחידת הסיוע, אם צריך).

החל מהפגישה השנייה – הצדדים רשאים להיות מלווים בעורכי דינם אם הם חפצים בכך. כלומר, לא חובה, אבל אפשרי.
הרציונל: בהתחלה רוצים שהצדדים ידברו פתוח בלי "מגני" העו"ד (שלעיתים מעודדים עמדה נוקשה). בהמשך, אם התחילו מו"מ על פרטים, טוב שעו"ד יהיה נוכח כדי להבטיח שהלקוח לא עושה ויתורים לא מודעים, וכן כדי לסייע בניסוח אם מגיעים להבנות.
איך זה בפועל?

בפגישה הראשונה, עוה"ד בדרך כלל ממתינים מחוץ לחדר. חלקם באים עם הלקוח ליחידה, אך לא נכנסים. הם יכולים להכין את הלקוח מראש, ואחר כך תופסים אותו אחרי הפגישה לברר מה נאמר.

חלק מהלקוחות מרגישים חשופים בלי העו"ד, אבל מניסיונם של רבים – העובדות הסוציאליות מנהלות את הפגישה באופן לא מאיים, אז זה לרוב בסדר.

בפגישות הבאות: אם החליטו להמשיך ביחידה עוד קצת, לרוב היחידה תציע להם להביא את עורכי הדין. למשל, בפגישה רביעית אם יש טיוטת הבנות, ירצו עיניים משפטיות עליה.

אם הם עברו לגישור חיצוני פרטי – בזה יחליטו ביניהם אם לכל צד יש עו"ד מייעץ מאחורי הקלעים או אפילו נוכח. גישור פרטי לפעמים מבקשים מעו"ד לא להיות בפגישות כדי לא לקלקל או נותנים להם תפקיד מוגבל.
מה קורה אם אחד הצדדים מתעקש שעו"ד שלו יהיה כבר בפגישה הראשונה?
היחידה תסביר שהתקנות אינן מאפשרות זאת, ינסו לשכנע אותו לפחות לנסות כמה דקות בלעדיו. אם יסרב, אולי יפסיקו את התהליך ויאמרו לביהמ"ש שהוא לא משתף פעולה (אבל זה מקרה נדיר).
בדר"כ, עורכי הדין עצמם מודעים לכלל ולא מנסים להיכנס בכוח.
יחד עם זאת, עורכי הדין מאוד מעורבים מאחורי הקלעים:

הם מייעצים ללקוח בין הפגישות איך להתנסח, מה לדרוש או להסכים.

הם גם אלו שעוזרים לנסח הסכם אם מגיעים לכך (כי העו"ס לא כותבת הסכם משפטי סופי).

לעיתים, אחרי פגישה אחת, עורכי הדין של שני הצדדים יושבים עם היחידת סיוע או בינם לבין עצמם בפגישה נפרדת (זה אפשרי אם הצדדים מסכימים).
יש מצבים, למשל כשמדובר רק בסכסוך כספי, שהצדדים אומרים "תנו לעורכי הדין שלנו לדבר" – היחידה יכולה בפגישה 2 או 3 לכנס את העו"ד והצדדים ולתווך דיון יותר פורמלי.

נקודה נוספת: זכותו של כל צד להיוועץ בעורך דינו בכל רגע. כלומר, גם בפגישה הראשונה, אם הצד מרגיש שנדרש, הוא יכול לבקש הפסקה ולהתקשר לעו"ד שלו לשאול משהו. העובדים מבינים זאת.

כמו כן, אם יש טיוטת הסכמות, לפני חתימה על משהו הצדדים בד"כ מתבקשים להתייעץ עם עורכי דינם.
החוק גם אומר שמי שזכאי לסיוע משפטי מהמדינה – הזכאות הזו כוללת גם ייעוץ במעמד הפגישות, ואם הולכים לגישור, המדינה יכולה להשתתף בשכר המגשר במקרים מסוימים. כלומר, העניים לא מופקרים ללא ייצוג – יש סיוע משפטי ממשלתי (לזכאים) שנותן עו"ד חינם לייעץ במהלך ההליך.

יחידת הסיוע בעצמה אינה גורם משפטי ולא נותנת ייעוץ משפטי ספציפי לצדדים (למשל, לא תגיד "את תקבלי 2000 ש"ח מזונות" כי זה לא תפקידה). בשביל זה, עורכי הדין ישלימו את התמונה.
כך, התהליך משלב:

1. שלב לא מיוצג (לשיח פתוח)
2. ואז שילוב ייעוץ משפטי כדי לוודא שכל צד מבין השלכות.

למשל, ייתכן ביחידה שהאישה תגיד "אני מוכנה לוותר על חלק מהפנסיה שלו", העו"ד שלה אח"כ יסביר לה כמה זה שווה, ושהיא אולי לא חייבת לוותר וכו'.
זה ימנע הסכם גרוע.

מצד שני, אם עורכי הדין מאוד מיליטנטיים, הם עלולים בחדר השני להאיץ בלקוח להתבצר – וזה מקשה להגיע להסכם.
לכן ההפרדה הראשונית חיונית – מאפשרת לצדדים עצמם לבטא אינטרסים האמיתיים בלי הרטוריקה של "זכויותיי" שהעו"ד לעיתים מדגיש.
לסיכום, ניתן לומר שייצוג משפטי ביחידת הסיוע הוא מצומצם אך קיים: לא בתוך חדר המו"מ הראשוני, אבל בהחלט ברקע לאורך כל ההליך ובשלבים המכריעים.
זה איזון בין מתן הזדמנות לשיח אנושי לבין הבטחת שכל צד מוגן ולא חותם על דבר מה שלא הבין.

תביעות שכן ניתן להגיש במקביל להליך יישוב הסכסוך

כפי שצוין קודם, החוק מונה רשימת חריגים שבהם, על אף עיכוב ההליכים, ניתן להגיש בקשות דחופות לערכאה שיפוטית גם לפני תום הליך יישוב הסכסוך. נפרט קצת את ההיגיון והדוגמאות:

• סעד דחוף לבריאות קטין: אם, למשל, הורים חלוקים האם לתת לילד טיפול פסיכיאטרי דחוף (אשפוז למשל), המתנה חודשיים עלולה לסכן את הילד. לכן ניתן לפנות מיד לבית משפט ולקבל החלטה אם מאשרים טיפול.
• הנפקת דרכון/נסיעת קטין לפעילות חינוכית: למשל, ילד צריך לנסוע בעוד שבועיים לפולין עם בית הספר, וההורה השני לא חותם על דרכון. זה דחוף, אז פונים מייד לשופט שייתן צו המאפשר הוצאת דרכון ונסיעה למרות התנגדות. (אם היו מחכים 3 חודשים, המועד יעבור).
• מזונות זמניים והבטחת קשר הורי: זה חשוב. החוק מכיר בכך שתקופת העיכוב יכולה להותיר ילדים או הורה ללא משאבים או קשר:
  • אם הילדים נשארו אצל אמא בלי לפרט מי משלם מה, והיא חסרת הכנסה, אפשר לבקש מזונות זמניים מיד. השופט יתן בסיס כדי שלא ירעבו.
  • אם אב חושש שהאם לא נותנת לו לראות את הילדים במהלך ההליך, אפשר לבקש הסדרי ראייה זמניים כדי לשמור על הקשר בתקופת ההמתנה.
  • בית המשפט אמור לדון בבקשות אלו תוך 14 יום, מהיר.
    הערה: הגשת בקשה דחופה כזו אינה נחשבת "פתיחת תביעה" מבחינת מי תפס סמכות כוללת, אבל כמובן מוגשת איפה שהבקשה יושבת (אם ביחידת הסיוע של בית משפט – לבית משפט; אם ברבני – לרבני). היא לא פוגעת בהליך יישוב הסכסוך; היחידה יכולה במקביל להמשיך.
• גירושין דחופים כשהנתבע מחוץ לישראל: דוגמה: זוג נישא אזרחית, הבעל עתיד לעזוב את ישראל לצמיתות בעוד שבוע. האישה רוצה לסיים מקרים אחרים לקיצור העיכוב:
• התקנות מאפשרות גם במקרים לא ישירים: למשל, אם כבר הייתה בקשה ליישוב סכסוך בשנה האחרונה (כלומר, כבר ניסו), אפשר לקצר הליך חדש. או אם כבר יש ביניהם משפט בענין אחר, אפשר לקצר.
• עוד: אם אחד הצדדים אסיר (קשה לערוך פגישות), או אשה במקלט ביקשה לקצר כדי לתבוע מהר. גם אם אחד בחו"ל לזמן קצר.

בקיצור, בית משפט יכול לקצר תקופת העיכוב אם יש צידוק רציני.
כמו כן, יכול להאריך במקרים מיוחדים (תוארך אוטומטית אם הוגשה בקשה חדשה תוך שנה מהקודמת – לא קריטי כאן).
איך טכנית מגישים בקשות דחופות?

כאשר פותחים בקשה ליישוב סכסוך, אפשר לצרף טופס בקשה דחופה (יש נוסח מיוחד) שבאמצעותו בעצם פותחים מעין תיק נפרד אך תלוי.

אם המקרה כה דחוף (למשל צוי הגנה) – ניתן להגישם אפילו יום לפני שמגישים בקשה ליישוב סכסוך, אבל יש אז תוך X ימים להשלים ולהגיש גם בקשה ליישוב סכסוך, אחרת יהיה תקף רק 7 ימים צו הגנה.

לרוב, עו"ד יעשה זאת יחד: יישוב סכסוך + בקשה לסעד זמני/דחוף.

בית המשפט יתאם דיון במעמד שני הצדדים מהר (או במעמד צד אחד אם קריטי ואז דיון להמשך).
זה אחד מפריטי החוק שאומרים: "עיכוב הליכים כן, אך לא בכל מחיר".

מעניין שלמדו מנסיון: בתחילת החוק, לא כל השופטים אפשרו מזונות זמניים בתקופת העיכוב, ואז תוקן בתקנות להבהיר שזה מותר. כי ראו שאמהות נפגעות כשאין להן כסף.

עוד משהו: בקשות ביניים לא דחופות – נגיד, צו גילוי מסמכים (לא ממש דחוף כמו עיקול) – לא יתקבלו בתקופה. צריך לחכות.
אבל זה בסדר – רוב הדברים הלא דחופים יכולים לחכות 3 חודשים.

אז, לסיכום הסעיף: במקביל להליך יישוב הסכסוך אי אפשר לנהל את "הקרב הראשי" – אבל יש חרכי חלון לצעדים חיוניים דחופים, כדי שזכויות וילדים לא ייפגעו. זה מבטיח שההליך לא ינוצל לרעה (למשל צד עשיר ינסה למרוח בזמן שהוא מסתיר נכסים – לא, כי אפשר לעקלם).

זה גם מרגיע את הצדדים: החוק מאזן, אתה לא מרגיש שאם אתה נכנס להליך הזה אתה "קושר ידיים" לחלוטין.
בהרבה מקרים, פשוט אין צורך בצעדים דחופים כי 2-3 חודשים זו לא נצח, אבל טוב שיש אפשרות.